רב טוראי זיגלמן אריה-יהודה ז"ל 

בן טובה ואברהם-שלמה, נולד בליל הושענא-רבא, כ"א בתשרי תר"ץ (25.10.1929) בברלין, בירת גרמניה, ובחודש מרס 1936 עלה ארצה עם הוריו, שהתיישבו בכפר חסידים. זמן מועט אחרי בואם לארץ פרצו מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. הוא למד בבית-הספר שבכפר והיה פעיל בתנועת "בני-עקיבא" ובאיגוד-הספורט הדתי "אליצור". בשל כשרונותיו בספורט ובהנהגה נשלח לקורס מדריכים ואחר-כך שימש כמדריך. אריה-יהודה המשיך ללמוד בבית-הספר "יבנה" בחיפה ואחר-כך עבד בחרטות. בגיל בר-מצוה הצטרף ל"הגנה", סיים קורס מ"כים של הגדנ"ע וחניכיו וחבריו חיבבוהו והוקירוהו בשל מידותיו הטובות ובשל המסירות ויחס- הקדושה שלו למשימותיו ותפקידיו.

בראשית מלחמת-העצמאות התייצב לשירות פעיל והשתתף בפעולות קרביות שונות ובליווי שיירות, ביניהן השיירה הגדולה שהגיעה ב"שבת הגדול" לירושלים. הוא נשאר להגן על עיר-הקודש, סיים קורס לנשק כבד ולמרגמות ושירת בתפקיד מ"כ בגדוד "בית חורון". בשמירה על משלטים בהרי יהודה פיתח לו חוש-שמיעה מצוין וידע להבחין בכל קול ורחש ולהגדירם בדיוק. אריה-יהודה הצטיין בקור-רוח ובפיקוד יעיל ותכליתי אף במצבים קשים ביותר ומסירותו למשימה המלחמתית לא ידעה גבול. האמרה השגורה בפיו היתה: "נשבענו לחיות, לחיות ולא לסגת". על-פי הקולות שקלטו אוזניו בדמדומי השחר מבין ההרים, הרגיש בעוד מועד בהתקרב האויב להתקפה גדולה על עמדתו בראדאר והכין את אנשיו לקראתה. הוא נלחם באומץ נגד כוח ערבי עדיף פי כמה במספר ובציוד, ובתוך סערת הקרב עוד ניסה לתקן את המקלעים המקולקלים, אך לשווא. משלא הספיקו הרימונים לעצור את האויב, נתן פקודה לנסיגה קצרה, והוא נשאר אחרון לחיפוי, ושוב פקד להתחפר ולהיערך להתנגדות מחודשת, להחזיק מעמד עד בוא התגבורת. בקרב זה הצליחו לגרום לאויב אבידות מרובות באנשים ובשריוניות, אך עדיפות האויב גברה והוא נפל, ביום י"ז באייר תש"ח (26.5.1948). גופתו נשארה בשטח האויב.

כעבור שנה וחצי בקירוב, ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949), הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.